הסיבים
החומר הוא הסיפור כולו.
לפני שהבד מקבל צורה, הסיב הוא שדה, גזע, פקעה, צמר. אנחנו מתחילים שם — ולא ממהרים הלאה.
I
פשתן
הפשתן זוכר את הרוח. הוא נולד בגבעול נוקשה ונהיה רך רק אחרי זמן, מים, שמש ויד. אנחנו מחפשים סיב ארוך, צבע שהוא אור ולא צבע, וקמט שהוא כבוד — לא פגם. ממנו נולדים מצעי הפשתן, המגבות וחלוקי הרחצה של פלומה. פשתן טוב משתבח בלילה הרביעי יותר מאשר בראשון.
II
סאטן כותנה
סאטן אינו ברק לשמו. הוא שתי וערב שנארגים כך שהאור מחליק על פני הסיב כמו על מים שקטים. כותנה ארוכת סיב, סרוקה לחומר שנושם ועדיין נופל בכבדות משי. המיטה מקבלת ממנו שקט מבריק, לא ראווה — בסדין, בציפה ובכרית.
III
משי
המשי הוא טמפרטורה. הוא לוקח את חום הגוף ומחזיר אותו בעדינות, בלי משקל. אנחנו משתמשים בו כשצריך שהבד יישב על העור כמו זיכרון — כמעט שקוף, לעולם לא זול: בסדין דק, בציפה של כרית, בשולי שמיכה קלה. שום הדפס לא יחליף את האור שנולד בתוך הסיב עצמו.
IV
קשמיר
לקשמיר יש קול נמוך. הוא אינו שייך לקיץ ואינו שייך לחורף — הוא שייך לשעה שבה החדר מתקרר והגוף מבקש שקט. משקל קל, חמימות עמוקה והרגשה של אוויר סמיך. על המיטה הוא שמיכת הקשמיר של פלומה: שמיכה שהיא כמעט נשימה.