בית פלומה
שם שהוא משקל של נוצה.
פלומה אינה סיפור שושלת מבוים. היא בית שנולד מהרגשה: שהפשתן הטוב ביותר אינו מכריז על עצמו. הוא נח כמו אוויר שיש לו גוף — על המיטה וברחצה.
הנוצה
בלשונות שסביב הים, המילה pluma היא נוצה. לא כקישוט. כעיקרון. קלילות שאינה דקות, רכות שאינה ויתור, נוכחות שאינה רעש. כל מה שנארג כאן שואף לאותו רגע שבו הבד כמעט נעלם — ונשאר רק המגע.
השינה כטקס
המיטה אינה רהיט. היא הגבול בין היום לבין מה שבא אחריו. אנחנו מתייחסים אליה כפי שמתייחסים לכלי קודש שקט: בפרופורציה, בסיב וביד שלא ממהרת — סדין, כרית, שמיכה. בבוקר אותה שפה נמשכת אל הרחצה: מגבת שיש לה משקל, וחלוק שנלבש כמו שקט. אין כאן עונה. אין קולקציה שמתחלפת כדי להצדיק את עצמה.
בית סגור
פלומה אינה פונה אל כולם. אין דלת רחוב, אין חלון ראווה. הבית נשאר פרטי משום שהבד הזה אינו זקוק להסבר. מי שמכיר את המגע — מזהה אותו שוב.
לא להוסיף. להסיר עד שנשאר רק מה שנחוץ לישון בתוכו.